החלטה בתיק דנג"ץ 5019/13

1.             לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 3856/11 פלונית נ' בית הדין השרעי העליון לערעורים מיום 27.6.2013. פסק הדין ניתן מפי השופטת ע' ארבל, בהסכמת המשנה לנשיא מ' נאור והשופט נ' סולברג. בפסק הדין התקבלה עתירת המשיבה ובוטל פסק דינו של בית הדין השרעי העליון לערעורים (בערעור מס' 28/11), בו נקבע כי לא ניתן למנות אישה כבוררת לפי סעיף 130 לחוק המשפחה העות'מאני (להלן - סעיף 130).

2.             המשיבה 1 והמשיב 2 הינם מוסלמים אזרחי ישראל הנשואים זה לזו. בין השניים התגלעו סכסוכים שהובילו להתדיינויות בפני ערכאות שונות. בין יתר ההליכים, הגיש המשיב 2 "תביעת בוררות" לבית הדין השרעי בטייבה, אשר הורה כי כל צד ימנה בורר מטעמו בהתאם לסעיפים 130 ו-131 לחוק המשפחה העות'מאני. בהמשך לכך, הודיעה המשיבה 1 לבית הדין על מינוי אישה כבוררת מטעמה. בית הדין השרעי בטייבה חייב את המשיבה 1 למנות גבר כבורר מטעמה, תחת הבוררת שביקשה למנות. על החלטה זו הגישה המשיבה 1 ערעור לבית הדין השרעי העליון לערעורים (להלן - בית הדין השרעי העליון), אשר נדחה. בית הדין השרעי העליון קבע כי סעיף 130 מבוסס על הפרשנות המאלכית, וכיוון שלפי אסכולה זו על הבורר להיות גבר, לא ניתן למנות אישה כבוררת. בעקבות זאת, החליט בית הדין השרעי בטייבה כי על המשיבה 1 למנות בורר מטעמה תוך שבוע ימים. משלא עשתה כן, מינה בית הדין שני בוררים גברים לטיפול בעניינם של בני-הזוג. במקביל, הגישה המשיבה 1 עתירה בעניין זה לבית המשפט הגבוה לצדק.

3.             בית המשפט הגבוה לצדק קיים מספר דיונים בעתירה. במסגרת ההליך, הובאו בפני בית המשפט, לבקשתו, בין היתר, עמדת היועץ המשפטי לממשלה ופסק דין מנומק של בית הדין השרעי העליון בסוגיות שהתעוררו בעתירה, לרבות תחולת חוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שיווי זכויות האשה).

4.             בית המשפט קיבל, כאמור, את העתירה וקבע כי דין החלטת בית הדין השרעי העליון להתבטל וכי התיק יוחזר לבית הדין השרעי בטייבה להמשך הליך הבוררות, תוך מתן אפשרות לעותרת למנות בוררת אישה מטעמה. פסק הדין העיקרי ניתן על-ידי השופטת ארבל, שקבעה כי פסיקת בית הדין השרעי העליון מנוגדת לסעיף 1א(א) לחוק שיווי זכויות האשה, האוסר להפלות נשים, וכי לא חלים במקרה דנא שני הסייגים העיקריים לתחולת החוק. עוד הוחלט כי לא חל הסייג שבסעיף 5 לחוק שיווי זכויות האשה, הקובע כי החוק לא בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין. השופטת ארבל קבעה כי מינוי בוררת אישה לפי סעיף 130 לא יהווה פגיעה בדיני איסור והיתר לנישואין או לגירושין בדין המוסלמי. זאת, בהתאם להבחנה שהציע היועץ המשפטי לממשלה, לפיה, הסייג שבסעיף 5 הנ"ל, נועד לחול על תוכן הדין הדתי עצמו, המסדיר את ענייני הגירושין, ולא על הדינים החלים על בעלי הסמכות ליישם דין זה. עם זאת נותר בצריך עיון מקרה בו מינוי מסוים יגרור כשלעצמו פגיעה בדיני איסור והיתר לנישואין וגירושין, אך הדבר לא התעורר באותו מקרה. זאת, שכן ישנן אסכולות בדין השרעי המאפשרות מינוי נשים כבוררות. בנוסף, נקבע כי לא חל גם הסייג שבסעיף 7(ג) לחוק שיווי זכויות האשה, לפיו, הוראות החוק הנ"ל לא יחולו על "מינוי לתפקיד דתי בהתאם לדין הדתי, ובכלל זה על מינוי רבנים ובעלי תפקידים שיפוטיים בבתי דין דתיים". לגישת השופטת ארבל, מינוי בוררים לפי סעיף 130 איננו מינוי לתפקיד דתי בהתאם לדין הדתי, משום שתפקיד הבוררים איננו תפקיד דתי והם אינם נדרשים להפעיל את הדין הדתי במסגרת תפקידם. בנוסף, נקבע כי אף לא מדובר במינוי לתפקיד שיפוטי בבית דין דתי. לדברי השופטת ארבל, בעוד שיש לפרש את הוראות חוק שיווי זכויות האשה בהרחבה, הרי יש לפרש את החריגים הקבועים בו בצמצום. בהתאם, נפסק כי יש לפרש את הסייג שבסעיף 7(ג) הנ"ל כך שיחול רק לגבי נושאי תפקידים שיפוטיים בבתי הדין הדתיים עצמם, כדיינים או קאדים. עם זאת, מינוי בוררים לא נכלל בגדר הסייג, אף לפי פרשנות רחבה יותר שלו. זאת, בין היתר, לאור הפסיקה לפיה החלטת הבוררים בהתאם לסעיף 130 איננה סופית, אלא היא נתונה לשיקול דעתם של בתי הדין השרעיים (בג"ץ 9347/99 חמזה נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פ"ד נה(2) 592 (2001) (להלן - עניין חמזה); בג"ץ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (7.3.2007) (להלן - עניין מואסי)). עוד צוין בהקשר זה, כי בשונה מנושאי תפקידים שיפוטיים, בוררים לפי סעיף 130 מתמנים לרוב ממשפחות הצדדים ולפי רצונם, ומכאן שאין מדובר בגורמים אובייקטיביים.

           מעבר לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, העירה השופטת ארבל כי ייתכן שהיתה מגיעה לאותה מסקנה אף אילו היתה מניחה כי חוק שיווי זכויות האשה לא חל במקרה דנא. לדבריה, היות שבית הדין השרעי העליון כפוף לעיקרון השוויון, היה עליו להעדיף את האסכולה המקובלת בדין הדתי המתיישבת עם עיקרון זה, על פני אסכולה שאינה עולה בקנה אחד עימו. בהקשר זה, נזכרה האסכולה החנפית, המקובלת באיסלאם ושעליה מבוססים המג'לה ומרבית הוראות חוק המשפחה העות'מאני, אשר מאפשרת מינוי בוררת אישה (ואף מינוי קאדי אישה). בהקשר זה, נדחתה גם עמדת בית הדין השרעי העליון כי מינוי בוררים לפי האסכולה החנפית יחייב אימוץ אף של עילות הגירושין שלה, המחמירות יותר עם האישה ביחס לעילות הגירושין לפי האסכולה המאלכית.

5.             המשנה לנשיא נאור  הסכימה עם פסק הדין של השופטת ארבל. היא העירה כי ביסוד החלטת בית הדין השרעי עומדת התפיסה כי הפסיקה בפירוק נישואין נתונה לבוררים וכי סמכות הקאדים היא לאשר את פסיקתם ותו לא. לדעתה, קשה לקבל תפיסה זו, שעלולה להוביל לתוצאות קשות במקרים אחרים ואשר מוציאה את השפיטה מידי הקאדים, שמונו והוסמכו על-פי דין לשפוט. לדבריה, הדברים אף אינם עולים בקנה אחד עם הפסיקה בעניין חמזה ובעניין מואסי.

6.             בעקבות פסק הדין הוגשה העתירה שלפניי. יצוין, כי העתירה הוגשה באופן עצמאי על-ידי בתי הדין השרעיים, באישור היועץ המשפטי לממשלה. זאת, לאחר שהלה דחה את בקשת בתי הדין להגיש עתירה כאמור מטעמו, בנימוק שעמדתו ועמדת בתי הדין השרעיים אינן תואמות זו את זו. טענתם העיקרית של העותרים היא כי הפרשנות שנתן בית המשפט לסעיף 130 איננה נכונה והינה מנוגדת לדין השרעי. לדידם, סעיף 130 מבוסס על האסכולה המאלכית ולכן פרשנות הסעיף חייבת להתבסס על דברי החכמים באסכולה זו, ולא ניתן לפרשו בהסתמך על זרמי הלכה אחרים, כפי שעשה בית המשפט. העותרים טוענים כי הבוררים הם המוסמכים להתיר את הנישואין, ותפקיד הקאדי הוא רק לאשר את הפסק שנתנו הבוררים. בהקשר זה, הם מציינים כי לא קיים ולו פסק דין אחד, שבו התיר בית הדין השרעי את קשר הנישואין תחת הבוררים. העותרים מעירים כי קביעותיו של בית המשפט בעניין זה התבססו על פסק הדין בעניין חמזה, אך לשיטתם, העתירה באותו עניין עסקה בסוגיית המוהר, שנוגע לענייני ממון, ולא ניתן להקיש מכך לעניין הגירושין. בנוסף, הם טוענים כי בעניין חמזה, פירש בית המשפט את סעיף 130 באופן שחרג מהעניין שעמד לפניו ותוך סתירה יסודית לדין השרעי.

           עוד טוענים העותרים כי הקביעה שיש לפרש בצמצום את הסייגים בחוק שיווי זכויות האשה עומדת בסתירה להלכה הפסוקה, ולדעתם, סייגים אלה חלים במקרה דנא. לדידם של העותרים, מינוי בוררת אישה לפי סעיף 130 אכן יוביל לפגיעה בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין ולכן, לא חלות הוראות חוק שיווי זכויות האשה, כאמור בסעיף 5 לחוק. הם סבורים כי בענייני גירושין לא ניתן לנתק בין תוכן הדין המתיר את הנישואין ובין מי שמפעיל דין זה. זאת, הואיל וגירושין תקפים יכולים להיעשות רק על-ידי הגורם המוסמך לכך. לדבריהם, רק בורר מוסמך להתיר נישואין בהתאם לסעיף 130, ולפי האסכולה המאלכית, בורר מוסמך כאמור, חייב להיות גבר. לפיכך, הם טוענים כי אם אישה תשמש כבוררת ותפסוק בדבר גירושין, הגירושין יהיו בטלים והאישה לא תוכל להינשא לאחר כל עוד לא הותרו נישואיה כדין. בין היתר בשל כך, הם סבורים כי פסק הדין פוגע, בסופו של דבר דווקא בנשים והוא מנוגד לתכלית סעיף 130, שנועד לסייע לנשים לבקש פירוק נישואין בהעדר אפשרות פיוס כאמור בסעיף. כמו כן, טוענים העותרים כי במקרה דנא חל גם הסייג שבסעיף 7(ג) לחוק שיווי זכויות האשה ולדעתם, אין לצמצם את תחולת הסייג רק לקאדים או לדיינים. לגישתם של העותרים, מינוי בוררים לפי סעיף 130 הינו מינוי לתפקיד דתי בהתאם לדין הדתי. העותרים מסבירים בהרחבה את עמדתם זו, בהתבסס על האסכולה המאלכית. במסגרת זו, בין היתר, הם טוענים כי נראה שעל-פי האסכולה המאלכית, תפקיד הבורר הוא תפקיד דתי מובהק, עליו להיות אדם דתי ומשכיל בענייני השריעה והוא נחשב כ"קאדי בתחום הבוררות". בנוסף, לדבריהם, הוא חייב לפסוק לפי הדין הדתי, שאם לא כן הפסק יהא בטל מעיקרו. בנוסף, מציינים העותרים כי על-פי האסכולה המאלכית תפקיד הבוררים הוא תפקיד מעין שיפוטי, התכונות הנדרשות מהם דומות מאד לתכונות הנדרשות משופטים ובלשון ההלכה הם אף נקראים "קאדים".

           לאור כל האמור, טוענים העותרים כי קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין עומדות בסתירה מהותית לדין השרעי ולהחלטות בית הדין השרעי העליון. לדבריהם, פסק דינו של בית הדין השרעי העליון הינו בגדר פרשנות של דין דתי, ובית המשפט העדיף את פרשנותו שלו לדין, הסותרת את הדין השרעי. זאת, בניגוד להלכה לפיה בית המשפט האזרחי לא מתערב בפסיקת בתי הדין הדתיים מבחינת נכונות הפסיקה לפי הדין הדתי. העותרים מציינים כי כפיית דין שנקבע על-ידי בית המשפט העליון ואשר מנוגד לדין השרעי, על בתי הדין השרעיים, איננה מקובלת ואינה ניתנת ליישום. לבסוף, טוענים העותרים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה הנוגעת לסעיף המיושם תדיר על-ידי בתי הדין השרעיים, וכי בשל השלכותיה, מוצדק לקיים בה דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים.

7.             דין העתירה לדיון נוסף להידחות. לאחר בחינת טיעוני העותרים ופסק הדין נושא העתירה, מסקנתי היא כי אין מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן שבית משפט זה יידרש אליו רק כאשר בהלכה שנפסקה ישנם חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים במיוחד (דנ"א 602/05 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 3 (5.5.2005)). תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה דנא. פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכות קודמות. קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מתבססות על פסיקתו של בית משפט זה בדבר הפרשנות שניתנה לסעיף 130 ולסמכות בתי הדין השרעיים בהקשר זה, בדגש על הפסיקה בעניין חמזה ובעניין מואסי. בנוסף, הילוכו של פסק הדין בכל הנוגע לתחולת הוראות חוק שיווי זכויות האשה על בתי הדין הדתיים ועל עניינים שלהם נגיעה או השקה לענייני הלכה ודת, עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בשורה ארוכה של מקרים (ראו, למשל, בג"ץ 153/87שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221, 244-240, 275, 277 (1988); בג"ץ 8735/06 קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל פיסקאות 8-12 (29.6.2009); בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 244-238, 248-247). למעשה, בפסק הדין נעשה פיתוח של הלכות אלה, בין היתר, תוך הידרשות לנסיבות המקרה שעמד לפני בית המשפט.

           זאת ועוד, אף אם אניח כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בנוגע לתפקידם של הבוררים לפי סעיף 130 או בנוגע לתחולת הסייגים שבחוק שיווי זכויות האשה על מינוי בוררים כאמור, עדיין אין בכך כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. כידוע, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פיסקה 4 (11.10.2005) [ההדגשה הוספה - א' ג']). כחלק מבחינת מידת הצידוק לקיים דיון נוסף, חובה ליתן משקל גם לצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט. בהקשר זה, נדרש בית המשפט לברור, לאחר בחינה שקולה ומדוקדקת, את אותם המקרים המיוחדים המצדיקים דיון נוסף. מקרים אלה הם החריג לכלל (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, 102 (1982)). בהקשר זה, אף יש לתת משקל מסוים לכך שפסק הדין ניתן פה אחד (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פיסקה 9 (22.4.2012)). איני סבור כי המקרה נושא העתירה נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים דיון נוסף.

           יתר הטענות שמעלים העותרים הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין נשוא העתירה. יתרה מכך, חלק מטענותיהם מכוונות למעשה נגד פסיקה של בית משפט זה שקדמה לפסק הדין בעניינם, בדגש על פסק הדין בעניין חמזה. טענות אלה אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שהרי הליך הדיון הנוסף אינו מהווה מסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון.

8.        אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ח' באלול התשע"ג (14.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: